[ישראל][29/09/1999] – בית משפט השלום לעניני משפחה טבריה
כב' הש' א. בוהדנה
ביהמ"ש מותח ביקורת על התנהלות אם נתבעת בשליחתה את הילדים כ"ראש חץ" נפרד לתבוע העברת משמורת, וקובע כי מדובר בחטיפה על פי האמנה.
[ישראל][29/09/1999] – בית משפט השלום לעניני משפחה טבריה
כב' הש' א. בוהדנה
ביהמ"ש מותח ביקורת על התנהלות אם נתבעת בשליחתה את הילדים כ"ראש חץ" נפרד לתבוע העברת משמורת, וקובע כי מדובר בחטיפה על פי האמנה.
[ישראל][04/08/1999] – בית המשפט לעניני משפחה למחוזות תל אביב והמרכז
כב' הש' ש. שוחט
ביהמ"ש מקבל את טענת הגנה בדבר הסכמה/השלמה הנלמדות מתוך מכלול התנהגותו של התובע. זה לא פעל משיקולי הגשמה דחופה ומיידית של זכויות המשמורת אלא אך ורק להבטחת זכויותיו כהורה לטווח ארוך.
[ישראל][14/06/1999] – בית המשפט העליון
כב' הנשיא א ברק, כב' הש' ט. שטרסברג-כהן כב' הש' ד. ביניש
בית המשפט העליון הופך שנית את החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להחזיר קטין, לאחר שזה מצידו הפך את החלטת ביהמ"ש למשפחה שכן להחזיר. ביהמ"ש קובע מהן אמות המידה לפרשנות ויישום חריג ההשלמה.
[ישראל][26/04/1999] – בית המשפט לעניני משפחה בירושלים
כב' הש' א. זיסקינד
ביהמ"ש קובע כי תכנון עתידי שאינו עולה כדי הסכמה קונקרטית על דעת שני הצדדים לחזרה לארץ, אפילו נלווית אליו מציאת מקום עבודה חדש, אין בה בכדי לשנות את מקום המגורים הרגיל שהוא מרכז החיים בפועל של הקטינות ובני הזוג. כן נקבע כי משמורת זמנית שניתנה לנתבעת במסגרת צו הגנה אין בכוחה לשלול את זכויות המשמורת של האב. פרק זמן של 10 חדשים אשר חלף בין מועד ההרחקה למועד הגשת התביעה אין בו כדי ללמד על השלמה ולא כדי לגרום לנזק כמשמעו בחריג על פי האמנה.
[ישראל][09/09/1997] – בית המשפט לעניני משפחה בירושלים
כב' הש' ח. בן עמי – ס.נ
ביהמ"ש דוחה בקשת ההחזרה במוצאו כי לא הוכחה טענת התובע כי נפגעו זכויות משמורת שלו. עוד נקבע כי על כל פנים האב השלים עם מעשה ההרחקה וכי מתקיים בנוסף חריג ההסתגלות לפי ס' 12 לאמנה. כן נדחית טענת האב כי במעשה ההרחקה מצוי חוסר ת"ל מצד הנתבעת ועל כן יש להורות על החזרה.
[ישראל][28/02/1996] – בית המשפט המחוזי בתל אביב
כב' הש' ח. פורת
ביהמ"ש המחוזי קובע כי נתמלאו תנאי העילה וכי מקום מגורים רגיל מתייחס למצב פיזי אשר אין בכח נסיעה קצרה (להבדיל מארוכה) לשנותו. עם זאת מתקבלת טענת הגנת ההשלמה לאור נסיבות המקרה ובמסגרת שיקול דעתו מורה ביהמ"ש שלא להחזיר את הקטינה. מאחר ועקרונית המדובר בהרחקה שלא כדין, לא ניתן צו להוצאות.
[ישראל][14/08/1995] – בית המשפט העליון
כב' הש' ש. לוין, כב' הש' י. קדמי כב' הש' ד. דורנר
ביהמ"ש העליון מקבל ערעורו של תובע ומורה על השבת בנו הקטין. בבסיס האמנה ההשקפה כי טובת הילד במובן האמנה מחייבת את החזרתו למדינה ממנה נחטף, שם תידון טובת הילד במובנה הרגיל. לחריגים להחזרה יש ליתן פירוש דווקני ומצמצם על מנת לא להפכה לאות מתה.
[ישראל][28/09/1994] – בית המשפט המחוזי בתל אביב
כב' הש' ח. פורת
ביהמ"ש מקבל טענת הגנה בדבר הסכמה/השלמה אשר מעלה אם נתבעת ולאחר הפעלת שקול דעתו מורה שלא להחזיר את הקטינה לידי אביה.
[ישראל][26/06/1994] – בית המשפט המחוזי בתל אביב
כב' הש' ח. פורת
בימ"ש מורה להחזיר לארה"ב שתי קטינות בקובעו בין היתר כי מקום מגורים רגיל צריך שיהיה פיזי ואין די בכוונות עתידיות אלא אם המגורים לתקופה קצרה וקצובה מראש. כן מתייחס ביהמ"ש להגנות ההשלמה, הנזק לקטין, ורצון הקטין.
[ישראל][21/03/1994] – בית המשפט העליון
כב' הנשיא א. ברק, כב' המשנה לנשיא ש. לוין כב' הש' ת. אור
ביהמ"ש קובע כי מקום המגורים הרגיל אינו ביטוי טכני ואינו דומיסיל או רזידנס. הוא מבטא מציאות חיים נמשכת ומשקף את המקום בו גר כרגיל הילד בחיי היומיום מנקודת מבטו הוא. כן קובע ביהמ"ש את אמות המידה ליישום ופירוש חריג ההסכמה/השלמה שבס' 13(א) לאמנה.